מתוך Zochrim

צוללת אח"י דקר
העלמותה וטביעתה של הצוללת דקר
מקום	הים התיכון
תאריך	25 לינואר 1969
שעה	00:02
סוג	סדרת צוללות מדגם T
הנצחה	אנדרטת הנופלים בהר הרצל בירושלים המצוף שהתגלה מוצג במוזאון חיל הים וההעפלה
הרוגים	69

"סיפורה של הצוללת דקר ואנשי צוותה הפך להיות לסמל ומופת למסירות, לשליחות, למוכנותם של הבנים להתגייס ולהסתכן למען ביטחונה ועתידה של מדינת ישראל", אמר הרמטכ"ל, רא"ל גבי אשכנזי, בטקס הזיכרון השנתי לזכר חללי הצוללת שנערך באנדרטה לזכרם. " גם היום טובי בניה של הארץ הזו, משקיעים את מרב כוחם, מרצם ויכולתם בהגנה על הבית להבטחת קיומה של המדינה".

הצוללת אח"י (אוניית חיל הים) דקר, שסימונה צ-77, הייתה צוללת בשירות חיל הים הישראלי אשר נרכשה מהצי המלכותי הבריטי ב-1965, וטבעה בדרכה לישראל. לא היו ניצולים מבין 69 אנשי צוותה. על הצוללת פיקד רס"ן יעקב רענן.

תוכן עניינים 1 היסטורית הצוללת 2 לפני העלמותה 3 העלמותה 4 מבצע החיפושים 5 הכרזה על אובדן הצוללת 6 חידוש החיפושים 7 מציאת הצוללת 8 סיכום 8.1 מה קרה לדקר? 8.2 מדוע טבעה הדקר? 8.3 פרטי האירוע 8.4 החיפושים 8.5 מציאתה 9 הנצחה

[עריכה] היסטורית הצוללת

אח"י "דקר" הייתה צוללת מדגם T, אשר נבנתה בידי הצי הבריטי בשנת 1943 והושקה ב-28 בספטמבר של אותה שנה בשם "אוניית הוד מלכותו טוטם" (HMS Totem), ושירתה את חיל הים הבריטי במשך מלחמת העולם השנייה.

בשנות ה-50 עברה אה"מ טוטם שיפוצים נרחבים, ביניהם הרחבת גוף הלחץ, הסרת תותח הסיפון, הוספת שני מנועים חדשים, שינוי גוף הצוללת ועיצוב מחדש של הגשר שלה.

בשנת 1964 נערכה עסקה בין ישראל ובריטניה, במסגרתה נרכשו שתי צוללות מדגם T, ובהמשך צורפה לעסקה צוללת שלישית, אה"מ "טוטם", אה"מ "טרפין" ואה"מ "טרנצ'ן". שתי הצוללות הראשונות שופצו באנגליה ושמן שונה לאח"י דקר ואח"י לוויתן. הצוללת השלישית שופצה בישראל ושמה שונה לאח"י דולפין. במשך כחודשיים עברה אח"י דקר בדיקות צלילה וים בסקוטלנד ועברה את כולן בהצלחה.

[עריכה] לפני העלמותה

ב-9 בינואר 1968, לאחר סדרה של שיפוצים ובדיקות באי הבריטי, הפליגה אח"י דקר מנמל פורטסמות' באנגליה, לנמל חיל הים בחיפה. ב-15 בינואר עצרה לתדלוק בגיברלטר, ושם נראו אנשי הצוות חיים בפעם האחרונה.

[עריכה] העלמותה

בליל ה-25 בינואר, מספר דקות לאחר חצות, עלתה הצוללת בפעם האחרונה בקשר מול אנשי חיל הים בחיפה. התקשורת הבאה עתידה הייתה להתבצע בשעות הבוקר המוקדמות. לאחר שה"דקר" לא יצרה קשר, ההאזנה לה תוגברה, ובמהלך אותו היום שודרו קריאות חוזרות ונשנות אל הדקר גם בתדר אזרחי פתוח, אך קולה לא נשמע עוד.

[עריכה] מבצע החיפושים

בבוקרו של 26 בינואר הוכרז על מבצע חיפושים בינלאומי. כל אניות חיל הים וצי הסוחר שהיו בקרבת האזור הוזעקו לחיפושים. מטוסי חיל האוויר הישראלי ומטוסי חיל האוויר הבריטי מקפריסין ביצעו מאות גיחות במאמץ לאתר את הצוללת האבודה. ספינות ומטוסים מבריטניה, ארצות הברית, יוון, טורקיה ואפילו לבנון השתתפו במבצע החיפושים. ב-30 בינואר הודיעה מפקדת החיפושים בקפריסין כי הסיכויים למציאתה של הדקר קרובים לאפס וכי מבצע החיפושים הבינלאומי יסתיים עם שקיעת השמש ב-31 בינואר. מבצע החיפושים הישראלי נמשך עוד ארבעה ימים וכאשר שקעה השמש ב-4 בפברואר נקראו כל ספינות חיל הים ומטוסי חיל האוויר לשוב לבסיסיהם. מבצע החיפוש אחר אח"י דקר הסתיים.

[עריכה] הכרזה על אובדן הצוללת

ב-6 במרץ 1968 הכריז שר הביטחון משה דיין בכנסת כי הדקר ואנשי צוותה נחשבים אבודים. יום אבל לאומי הוכרז ודגלי הלאום הורדו לחצי התורן ברחבי המדינה. הרב הצבאי הראשי, האלוף שלמה גורן הכריז כי כל אנשי הצוות האבודים נחשבים כמי שנפטרו לפי ההלכה היהודית.

[עריכה] חידוש החיפושים

ב-9 לפברואר 1969, כשנה לאחר העלמה של הצוללת מצא דייג ערבי את מצוף החרום של הדקר על חוף חאן יונס, עיירה דרומית/מערבית לעזה. כמו לכל צוללת גם לדקר היו 2 מצופי חרום, האחד בחרטום והשני בירכתיים. המצופים כלואים בכעין כלובים מתחת לסיפון אך מחוץ לגוף הלחץ. 2 דלתות עץ מונעות מהמצופים להשתחרר בעת צלילה. המצופים קשורים לצוללת בכבל מתכת באורך של 200 מטר. את דלתות העץ ניתן לפתוח מתוך הצוללת במקרה חרום שבו הצוללת אינה מסוגלת לעלות אל פני המים בכוחות עצמה. במקרה כזה, הצוות משחרר את המצופים והם עולים לפני המים ומשדרים במשך 48 שעות קריאת מצוקה. חלק קטן של הכבל באורך של 65 ס"מ עדיין היה מחובר למצוף. מדענים ומומחים בדקו את המצוף וקבעו כי הוא היה מחובר לצוללת לאורכה של השנה שחלפה, עד שניתק סופית. על פי הצמחיה והחי שנתגלו על המצוף, נקבע כי הדקר מצויה בעומק רדוד יחסית של בין 150 ל- 350 מטרים, ושהיא סטתה מנתיבה בכ -50 עד 70 מיילים ימי

[עריכה] מציאת הצוללת

משלחת החיפוש של חברת נאוטיקוס שנשכרה על ידי חיל הים הישראלי מצאה את גוף הצוללת בין כרתים לבין קפריסין ב-28 במאי 1999 כשהיא מונחת על קרקעית הים בעומק של 2,900 מטר, ולמחרת זוהתה הצוללת אח"י "דקר" בוודאות.

[עריכה] סיכום

[עריכה] מה קרה לדקר?

לאחר שנמצאה הדקר במעמקי הים ולאחר ששנה לאחר מכן נמשה גשר הצוללת נפתרה תעלומת דקר. אמנם אין עדיין וכנראה לעולם לא יהיו תשובות מוחלטות לכל השאלות אבל בגדול ניתן לענות על המיסתורין שאפף את העלמה של הצוללת בשנת 1968.

[עריכה] מדוע טבעה הדקר?

1. ניתן לקבוע בוודאות כי הדקר טבעה כתוצאה מתקלה טכנית. האפשרויות כי הצוללת נפגעה בפעולה עוינת או שהתנגשה באניית שטח הוסרו מעבר לכל ספק. אין כל סימן לפגיעה חיצונית בגוף הצוללת.
2. הדקר טבעה כתוצאה של חדירה מהירה של של מים לחלק הקדמי שלה. כאשר התרחשה התקלה היתה השעה קרוב ל- 3 לפנות בוקר. רב הצוות היה שקוע בשינה, למעט אנשי המשמרת במרכז הצוללת. יתכן ולו חדירת המים היתה מתרחשת בשעות היום כאשר רב הצוות ער, הם היו מצליחים לעצור את חדירת המים.
3. חדירת המים לחלק הקדמי גרמה לחרטום הצוללת לנטות מטה. לכן החלה הצוללת בצלילה מהירה, כאשר מהירות הצלילה מושפעת מהתנועה היחסית מהירה בה היתה שרויה הצוללת לפני כן.
4. בשל העובדה כי מנועי הדיזל היו משולבים בהילוך ישיר עם המנועים החשמליים נמנעה האפשרות לבצע את התרגולת: "מנועים מלא אחורה" ובכך לגרום לצוללת לעלות על פני המים בהילוך אחורי.
5. תוך 30 שניות הדקר הגיעה לעומק הקריסה שמצוי בעומק שבין 150-300 מטר. כל החלק שהיה אטום למים קרס פנימה בעוד הצוללת ממשיכה את דרכה לקרקעית. סביר להניח שבשלב זה משתחרר מצוף החרום מהצוללת אך בשל משקל הכבל והגלגלת אינו מצליח לעלות לגמרי אל פני המים.
6. הירידה לקרקעית מתרחשת במהירות והדקר מגיעה לקרקעית בעומק של 3 ק"מ תוך 10 - 15 דקות. הצוללת נחבטת בקרקעית בכח עצום ששובר את גוף הלחץ ליד הכניסה למדור הירכתיים. מעיף את חלק הירכתיים קדימה, שובר את הגשר ומעיף חלקים נוספים וכבדים לכל עבר.

[עריכה] פרטי האירוע

אח"י "דקר" הייתה צוללת מדגם T, אשר הושקה במספנות דוונפורט בשנת 1945, שירתה בצי הבריטי עד יוני 1965 עת נרכשה על-ידי חיל הים. עם רכישתה עברה הצוללת סדרת שיפוצים והתקנות. "...אלה היו צוללות ממלחמת העולם השנייה, ש'חתכו' אותן ויצרו מהן גוף הידרו-דינאמי, המתאים יותר להפלגה. הותקנה בהן קיבולת חשמלית, שהקנתה לצוללות כושר שהייה ממושך יותר במים. השיפורים כללו גם הכנסת מערכות גילוי, ניווט וקשר מודרניות ואמינות, שהיו בשימוש באותה העת אצל הבריטים. צוללות ה-T דמו לצוללות מודרניות, אם כי הן לא היו המילה האחרונה". דברי תא"ל(במיל') הדר קמחי, בעבר מפקד שייטת הצוללות. בתקופת מלחמת ששת הימים שהתה אח"י "דקר" באנגליה עקב התארכות השיפוצים. הצוללת ביצעה אימוני היבנות במימי סקוטלנד, קיבלה אישור כשירות, בטיחות והפעלה ממפקד שייטת הצוללות הבריטית. בתום האימונים שבה ה"דקר" לבסיס הצוללות בפורטסמות', לתיקונים חוזרים ולהצטיידות לקראת יציאתה ארצה. ב-9 בינואר 1968 יצאה מנמל פורטסמות', בריטניה, בדרכה לישראל, כשעל סיפונה 69 צוללנים בפיקודו של רס"ן יעקב רענן ז"ל. בהתאם למסלול ההפלגה המתוכנן עגנה ב-15 בינואר בנמל גיברלטר לצרכי תדלוק ואספקה. בנמל ירד מהצוללת כתב "קול ישראל" ערן שורר והתחלפו גם אנשי צוות ה"דקר". עם יציאתה מנמל גיברלטר, בדרכה מזרחה לכיוון ישראל, עברה הצוללת להפלגה בצלילה, בהתאם להנחיות מפקדת חיל-הים. ב-25 בינואר, שתי דקות לאחר חצות, העבירה מברק מוצפן אחרון בהתאם לנהלי הקשר המחייבים. במברק זה דווח מקום הצוללת ולא דווחה כל בעיה. אח"י "דקר" נמצאה בעת הדיווח האחרון כ-360 מייל מחופי ארץ ישראל. באותו בוקר בשעה 8:00 הייתה הצוללת מחויבת להקים קשר נוסף עם המפקדה, אך לא נקלטה כל תשדורת. ההאזנה לצוללת תוגברה, בצהריים התקיים עימה קשר מקוטע בלבד, ההערכה באותו רגע הייתה כי הצוללת נתקלה בקושי כלשהו בהקמת הקשר. עם בוקר ה-26 בינואר, לאחר שלא נוצר קשר כלשהו עם הצוללת, החלו פעולות החיפוש שנוהלו על-ידי מפקדת חיל-הים.

[עריכה] החיפושים

היקף מבצע החיפושים אחר הצוללת היה חסר תקדים ובקנה מידה בינלאומי. בין המועדים 26 בינואר ועד ה-31 בינואר נערכו חיפושים על-ידי כוחות בינלאומיים ועד ה-4 בפברואר על-ידי כוחות ישראליים. בחיפושים השתתפו בו זמנית כלי-שייט וטייס צבאיים ואזרחיים, שסרקו שטח נרחב במזג אוויר חורפי ובתנאי ים קשים. מה-4 בפברואר הוכרזה הצוללת, על 69 אנשי צוותה כאבודה. שר הביטחון משה דיין ז"ל, הרמטכ"ל רא"ל חיים בר-לב ז"ל ומפקד חיל הים אלוף שלמה אראל הודיעו על כך למשפחות ובאותו יום הוכרז יום אבל לאומי. טקס אשכבה לאנשי ה"דקר" נערך מעל סיפון המשחתת "יפו". הרב הראשי לצה"ל, אלוף שלמה גורן, הוציא תעודות פטירה לאנשי הצוות הנעדרים. כעבור 13 חודשים, ב-9 בפברואר 1969 מצא ערבי תושב חאן יונס את מצוף החירום האחורי של הצוללת. המצוף נמסר לבדיקות מומחים ותוצאות הבדיקות שימשו כנתונים חשובים להערכות לגבי נסיבות היעלמות הצוללת. המומחים סברו כי הצוללת נעלמה באזור המרכזי של אגן הים-התיכון המזרחי. בהסתמך על הזרמים השכיחים באזור ועל הצמחייה שנמצאה על המצוף, הועלתה האפשרות שהצוללת ו/או המצוף סטו כ-40-70 מייל דרומה מהנתיב לחיפה, כלומר לאזור מצרים. בעקבות הסכם השלום עם מצרים ניתנה לישראל האפשרות לחפש את הצוללת האבודה במימי מצרים. החיפושים באזור לא הניבו כל תוצאות. בספטמבר 1987 יצאה משלחת אמריקנית מצוידת בציוד, ששימש לגילוי שרידי המעבורת "צ'לאנג'ר", לחיפושים מול חופי מצרים, אך ללא כל תוצאות. ב-1987 מונתה ועדה בראשות תא"ל במיל הדר קמחי, לבחון מחדש את כל הממצאים. הממצאים הובילו להגדרת אזור חיפוש. באוקטובר 1992 יצאה משלחת חיל-הים לאזור רודוס וחלקו המזרחי של האי כרתים לחידוש החיפושים על-פי הממצאים.מבצע החיפושים האחרון ארך חמישה שבועות והחל לאחר שהים נרגע מסערות החורף. בחיפושים השתתפו שנים-עשרה מומחים אמריקאים ושתי ספינות. בספטמבר 1995 מינה מפקד חיל הים האלוף עמי איילון את תא"ל (מיל') גדעון רז במקומו של תא"ל (מיל') הדר קמחי, לעמוד בראשות הועדה החילית לאיתור מקום טביעת הדקר. תא"ל רז הציג עמדה עקרונית על פיה יש לשתף פעולה עם ציים זרים הידועים ביכולת הטכנית העומדת לרשותם לשם איתור עצמים במעמקי הים, בעמק של אלפי מטרים. לשם כך רוכז החומר והוכנה חוברת שנכתבה באנגלית עם פרוט על הצוללת, צוותה,תוכנית הפלגתה ופעילות החיפושים שבוצעה מאז העלמה במזרח הים התיכון. תא"ל עמי איילון, מפקד חיל הים דאז פנה למפקד צי ארה"ב, אדמירל בורדא על מנת שיסייע במציאת הצוללת. אדמירל בורדא, הודיע למח"י הנכנס האלוף אלכס טל, על נכונות צי ארה"ב לשתף פעולה במאמץ החיפושים עם מיטב אנשיו ואמצעיו. קבוצת מומחים של צי ארה"ב וחברת "מרידיאן" (נאוטיקוס) בראשות אדמירל קרול, הגיעה ארצה בפברואר 1997 כדי לקיים עם ועדת תא"ל רז תהליך של לימוד הפרטים שהיו בראשות חיל הים, ובהמשך לקיים סיעור מוחות שיביא בעקבותיו, בהסתברות הגבוהה ביותר את הגדרת אזור טביעת הדקר. בעקבות סיעור מוחות זה שנמשך שלושה שבועות, המליצה הועדה בפני תא"ל רז לסרוק את נתיב הצוללת המתוכנן ותא"ל רז סמך את ידיו על ההמלצה, תוך התנתקות מההנחה שרווחה עד כה שיש קשר בין אתר טביעת הצוללת לאתר מצוף ההצלה שלה שנמצא בחוף חאן יונס בפברואר 1969. בשנת 1998 יצאה משלחת משולבת של צי ארה"ב וחיל הים על סיפון אניית חיל הים לביצוע חיפושים באזור שנקבע, מבצע חיפושים זה לא העלה תוצאות. הלקח שהופק הביא לפנייה באמצעות מכרז לחברות אזרחיות המתמחות באיתור עצמים במים עמוקים. למשימה נבחרה חברת "נאוטיקוס" מארה"ב. בראש הצוות של החברה עמד תום דטויילר ומטעם חיל הים רס"ן יחיאל געש.

[עריכה] מציאתה

ביום שישי ה-28 במאי 1999 נמצאה וזוהתה הדקר בוודאות ע"י תא"ל רז יחד עם מפקדי הצוללות לשעבר דורון עמיר ומיכאל קיסרי. לפי סימנים מובהקים כגון: מבנה הגשר הייחודי,האנטנה לגילוי שידורי מכ"מ ועוד. במשך שלושים ואחת השנים וארבעת החודשים שחלפו מהיעלמות ה"דקר", ערך חיל-הים 25 מבצעי חיפושים עיקריים אחריה. חיל הים לא שכח ולא חסך מאמצים למציאת אח"י "דקר" ופתרון תעלומת היעלמותה למען יקירי הצוללנים. כשנה לאחר מציאת הצוללת נערך "סקר" נוסף במטרה לאתר שרידי אנוש ולהביאם לקבורת ישראל. במהלך ה"סקר" נחקרו סיבות טביעת הצוללת וכן נישלו מספר פריטים מקרקעית הים כמו חליפת מדים שנשתמרה היטב וכן גשר הפיקוד של הצוללת המוצבים כאות זיכרון במוזיאון ההעפלה וחיל-הים. מאות אלפי דולרים הושקעו בחיפושים אחר הצוללת. היו שחשבו שחיפושים אלו נעשו לשווא והביאו לבזבוז עצום של כספים ומשאבים שיכלו להועיל במקומות נחוצים יותר. החייל הוא נציג של צה"ל ומצופה כי יתרום כל שביכולתו למען צה"ל, כך גם לצה"ל אחריות כלפי החייל אותו הוא שלח להילחם. בהתאם לרוח זו - צה"ל עושה כל מאמץ לשחרר חיילים שבויים מהשבי להחזירם הביתה או להביא את גופות החללים לקבורה בישראל.יקוד של הצוללת נמשה מהים ומוצג במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה, והוא בולט לעין העוברים בכביש הכניסה לעיר מכיוון דרום. לצד הגשר מצויים במקום שרידים נוספים. אנדרטה לזכר החללים נמצאת בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. גוף הצוללת נשאר על קרקעית הים. בתחילה עלתה ההצעה לנסות להביא את נספי הדקר לקבר ישראל, אולם הרעיון נדחה בגלל העלות הגבוהה. בהתאם לכך, הושארו נספי הדקר על קרקעית הים, בהתאם למסורת המקובלת בחילות ים, שמלחים נשארים קבורים במקום בו טבעו.

[עריכה] הנצחה

גשר הפיקוד של הצוללת נמשה מהים ומוצג כיום במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה. אנדרטה לזכר החללים נמצאת בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.