מתוך Zochrim

שלומי מנסורה נולד ב-11.12.71, בחיפה, להורים יחיאל ז"ל ונאוה מנסורה. ב-16 ליולי 2006 , בעת מלחמת לבנון השנייה, נקרא להתייצב לעבודתו במוסך רכבת ישראל בעיר התחתית בחיפה. בשעות הבוקר של אותו יום, פגעה קטיושה, שנורתה ע"י החיזבאללה מלבנון, פגיעה ישירה במוסך הרכבת. מפגיעה זו נהרגו במקום שלומי ועוד שבעה מחבריו לעבודה. עשרות עובדים נוספים נפצעו. להנצחת זכרם שונה שמה של תחנת רכבת חיפה מרכז ל- "תחנת חיפה מרכז ע"ש השמונה".

תוכן עניינים 1 נקודות בחייו 1.1 רקע משפחתי ושנותיו הראשונות 1.2 ילדות ונערות 1.2.1 שירותו הצבאי 1.2.2 חייו הבוגרים 1.3 משפחתו 1.4 נסיבות מותו 2 מורשתו 3 דברים לזכרו 4 קישורים חיצוניים

[עריכה] נקודות בחייו

[עריכה] רקע משפחתי ושנותיו הראשונות

שלומי נולד ב-11.12.71, בחיפה, להורים יחיאל ז"ל ונאוה מנסורה. שלומי הוא האח הבכור לאדוה ומעין, בן יחיד במשפחתו. כשהיה ילד היה שובב ומלא קסם, עם עיניים מחייכות ומבט כובש, ילד כזה שכולם אוהבים. הוא אהב לעזור ולתת.

[עריכה] ילדות ונערות

את בית הספר היסודי "עלומים" בקרית ים, עבר בין מעשה קונדס לאחריות מלאה, את התיכון למד בבית הספר "רודמן" בקריית ים – שם התגלה שלומי האחראי, והאכפתי. הוא התנדב למשמר האזרחי, ובבוקר לפני הלימודים מצא לו עיסוק בחלוקת עיתונים, הוא תמיד עשה הכל להקל על כולם. בכל דרך שרק יכול היה לתרום הוא תרם. שלומי התנדב במשמר האזרחי במשך 20 שנה ואף היה לשוטר מתנדב.

[עריכה] שירותו הצבאי

כשהגיע שעתו להתגייס לצבא הוא התנדב ל"גרעין נחל מוצנח" בקיבוץ כנרת לשנת שרות, לאחר כשנה התגייס לנחל, בהמשך התגלו אצלו בעיות רפואיות קלות, אשר בגינם נאלץ לעזוב את הנחל ולעבור לשרות קרוב לבית. למרות בעיותיו הרפואיות הוא לא ויתר על שרות מילואים. לאחר שחרורו מהצבא, נסע לתיאלנד לטיול של כשלושה חודשים יחד עם שלושה מחבריו. במשך כל התקופה הזו שמר על קשר עם המשמר האזרחי, וכשחזר מהטיול המשיך בהתנדבותו.

[עריכה] חייו הבוגרים

שלומי ניחן בתכונות אופי נעימות. פרט לחיוך המוטבע בעיניו באופן תמידי, היה לו חיוך מרוח על השפתיים, כזה שלא יורד מהפנים. הוא נהג להתלוצץ ולראות את החיים במשקפים ורודות, לא לעשות עניין, גם אם הדברים היו באמת קשים. הוא הסתפק במועט והיה צנוע הליכות. הוא התברך בידי זהב, ויכל לתקן כל דבר, להפריח פרחים בשממה וליצור יש מאין. הוא היה חרוץ, ולא בחל בשום עבודה. בתחילת דרכו האזרחית עבד כטכנאי מכונות צילום. לאחר מכן עבד כטכנאי אזעקות, ואז עבר ל"קופיטק", כטכנאי מכונות צילום. ב"אפקון" עבד כטכנאי גילוי אש ואח"כ כמנהל פרוייקטים. הוא היה אהוב בכל מקום עבודה שאליו הגיע, ומאוד הצטערו כשעזב. שלומי קיבל המלצות חמות ומפרגנות ממעסיקיו, אך שאף להגיע למקום עבודה מסודר, וזאת כדי לדאוג לפרנסת אשתו ושתי בנותיו הקטנות. לכן פנה לעבודה ברכבת. בד בבד הוא החל ללמוד במכללה להנדסאים, שם השלים בהצלחה תואר "הנדסאי חשמל ". שלומי עבד ברכבת ישראל במשך כ-5 שנים עד למותו הטראגי הפתאומי, מפגיעת טיל חיזבאללה במוסך הרכבת.

[עריכה] משפחתו

בשנת 2001 שלומי נישא לאלינור. ב-2002 הזוג עבר להתגורר בנהריה, בבית עם גינה קטנה שהפכה עד מהרה לריפוי בעיסוק של שלומי. כל דבר אשר נפל לידיו הוא טיפח וסידר, וגם כאן הוא לקח על עצמו את וועד הבית, טיפל בבניין, ובנוסף עזר לבניין הצמוד. כל השכנים הכירו אותו, והתייעצו איתו בכל דבר וגם כאן הוא נכנס ללב של כולם, וכולם אהבו אותו מאוד. בשנת 2003 נולדה בתם הבכורה לוטם. לשלומי היא הייתה התגלמות האור. הוא גונן עליה מכל דבר ושמר עליה מכל משמר. מערכת היחסים שלהם נבנתה כך שהיא הייתה הנסיכה שלו, והיא פתחה את תאבונו לעוד ילד. כעבור שנה וחצי שלומי החליט שהוא רוצה עוד ילד. ואכן ב-2005 נולדה בתם השנייה לידר, ילדה קטנה, אך מיוחדת במינה, מן "טום בויי". שלומי קרא לה נינג'ה ותמיד אמר כי היא מזכירה לו את עצמו. לידר מילאה את הבית בשמחה ובשובבות שלה. היא גרמה לשלומי לשמחה ולחיוכים. באותה שנה חלה אביו של שלומי, יחיאל, בסרטן, ושלומי נקרע לגזרים. הוא לא נח ולא נרגע, בכל דרך הוא ניסה לעזור לאביו ולכל בני המשפחה כמובן. הוא תימרן בין העבודה התובענית לבין חיי המשפחה, ולבין אביו בבית החולים. למרות שיום אחד הוא עבר תאונת דרכים קשה וניצל בנס, הוא לא חדל לרגע. שום דבר לא עצר אותו. בתקופה הזו הוא היה כל כך עייף וקרוע לכל הכיוונים. הוא ניסה כל כך לרצות את אביו, לגרום לו אושר, להעלות על פניו ולו רק חיוך קטן אחד, בתופת הכאבים אשר עבר. הוא פינק אותו וניסה להגשים כל משאלת לב שלו. אך לצערנו, אביו נפטר. מאותו יום כבתה הלהבה שהציתה את עיניו וכיבתה איתה את השמחה הפנימית שהייתה בו. הוא כבר היה יותר עצור, והחיוך התמידי היה כבוי. הוא היה כל כך עצוב, שבחר לסמל את האבל שלו בכך שגידל שיער ארוך וזקן. שלומי הקדיש את שנת האבל על אביו לדברים הכרחיים כמו טיפול בבית, עזרה לאמו, וכל מיני סידורים הכרחיים ובעיקר צבר שעות שינה. הטיולים המועטים שאליהם יצא עם משפחתו גרמו לו אושר, וגעגועים לטבע. שלומי היה ילד טבע ואהב את הבלויים באוויר הצח. ככל שנתן לו כוחו הוא יזם טיולים אלה. תמיד חשב שיבוא יום וירבה לטייל עם משפחתו ולהראות לבנותיו את יופייה של הארץ. בעיקר חיכה שתסתיים שנת האבל כדי שיוכל לנסוע לנופש עם משפחתו, אך לא הספיק...

[עריכה] נסיבות מותו

ב-16 ליולי 2006 , בימיה הראשונים של מלחמת לבנון השנייה, שלומי נקרא להתייצב לעבודתו במוסך רכבת ישראל בעיר התחתית בחיפה. בשעות הבוקר של אותו יום, נורו שני מטחי קטיושות ע"י החיזבאללה מלבנון, לעבר חיפה. מטחי הקטיושות על חיפה היו מהקשים בתולדות ישראל. המטח הראשון פגע במחסני הרכבת בחוף שמן. הפגיעה השניה הייתה במפרץ, מול בתי הזיקוק. לא היו צפירות לפני המטח הראשון. אחת הקטיושות במטח זה פגעה פגיעה ישירה במוסך הרכבת. הפגיעה הקשה ביותר הייתה במחלקת שיפוץ הקרונות במוסך הרכבת, שם עבד שלומי. הטיל פגע פגיעה ישירה בבניין וחדר לתוכו וכתוצאה מכך נהרגו במקום שמונה עובדים ושלומי ביניהם. 23 עובדים נפצעו, מהם שישה במצב קשה, ושלושה קל.

[עריכה] מורשתו

שלומי היה אחראי ואכפתי מאוד, דאג מאוד ממה שקורה בכבישים, היה מוטרד מאוד מאיך שאנשים מסכנים את חייהם וחיי אנשים אחרים בנהיגה חסרת אחריות, ללא שמירה על חוקי התנועה. הטריד אותו ביותר ריבוי תאונות הדרכים. הוא ראה את העוות בכך ששוטרים בשכר נאלצים לעשות דברים רבים, אך לא יכולים בעצם לטפל בבעיה החמורה שלדעתו היא הפשע מספר אחד בארץ - תאונות הדרכים. לכן לקח על עצמו את המשימה להתנדב למשמר האזרחי, והתמיד בה במשך 20 שנה. בכל משמרת, אחת לשבוע, התנדב לעזור במיגור בעיית העבריינות בכבישים. הוא ראה בזה שליחות, ובשבילו ההתנדבות הייתה חלק מחייו, והוא הפך אותה לחלק מחיי כל הסובבים אותו. כשעבר להתגורר בנהרייה, שלומי המשיך בהתנדבותו ככל שיכל בקריות. מפקדו הישיר, שמוליק אהב אותו ולא כל כך רצה לוותר עליו, לטובת נהרייה. לשם התנדב אך לא הספיק למלא את מבוקשו....

[עריכה] דברים לזכרו

ילד מתנדב

הרופא הודיע בלב דואב:
יש לך בבטן ילד מתנדב.
ומהי זאת המחלה? אז האמא שאלה,
הו – זהו חולי רע, ידוע, תורשתי,
קשה לריפוי, פגע אמיתי.

האם היו כבר לכבודה
מקרים קודמים שלא נדע?
חשבה האמא וענתה
כן היו גם סב וגם סבתא
חלוצים, מתנדבים, מפריחי שממה
אהה – השיב הדוקטור אזי בהם היא האשמה.

אז מה עושים עכשיו עם הדבר?
ענה הרופא כי פתרון ממנו נבצר.
יש להמתין ולחכות, להקשיב וגם לראות
אולי למרות הנתונים הנ"ל,
יהיה הילד רשע וגם נבל.

אבל הילד שנולד היה לנער פלא,
תורם, עוזר, נותן, וגם לאלה,
שאינם משיבים לו כגמולו,
כי רואה הוא שכר בעמלו,
השכר הוא החיוך הניכר
על פני כל אלה להם עזר.

ועוד ממשיך ומתנדב לו אז
למשמר האזרחי - הלא הוא המשא"ז.
תורם שעות וגם ימים,
מקפיד לשמור על הכללים,
שלא תהיינה תאונות דרכים,
שיהיו בטוחים בדרך ההולכים.

ואז ביום קיץ אחד בהיר,
פורצת מלחמה בעיר,
בטלפון תקיף אחד נורא,
לעבודתו ברכבת הוא נקרא,
ואף שפחד לגורלו לא יכל כלל לסרב,
הלא הוא תמיד היה המתנדב.
ורק דבר אחד ברור כאן ונהיר
שלא בחר להתנדב למות צעיר.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• שלומי מנסורה, באתר המשפחה לזכרו