מתוך Zochrim

משפחת ליכטנשטיין סיפורה הטרגי של משפחת ליכטנשטיין מתחיל בשנת 1929 כאשר הרב אלימלך ליכטנשטיין נרצח במאורעות חברון. הרב ליכטנשטיין היה אביו של יהושע ליכטנשטיין שביחד עם אשתו חנה לבית ארקין(ממקימי מזכרת בתיה) הקים משפחה לתפארת בירושלים. לזוג ליכטנשטיין נולדו במשך השנים ששה בנים (יעקב, זלמן, משה, שמואל, יעקב ואבנר) ובת אחת יוכבד (שלימים נישאה לאורי ריינהולד).

במהלך מלחמת העצמאות שימש משה ליכטנשטיין כמפקד תחנת המשטרה בסדום ונפל בשבי הירדנים כשיצא עם עוד ארבעה מחבריו לחבר את צינור מי השתיה שסיפק מים לעובדי מפעל האשלג בסדום.

בזמן שהותו בשבי נלחמו אחיו יעקב, אלי ואבנר בקרבות על ירושלים.

יעקב ואבנר נפלו בקרבות על ירושלים. אלי המשיך להלחם ונפל בעת שרות מילואים בשנת 1968.

סיפורם של השלושה מפורט לפניכם:

תוכן עניינים 1 יעקב ליכטנשטיין 2 אבנר ליכטנשטיין (אבנרי) 3 אלי (אלימלך) אבנר ליכטנשטיין 3.1 דברי ניחומים 3.1.1 מפקדו, צבי עופר 4 הנצחתם 4.1 רחוב לזכרם

[עריכה] יעקב ליכטנשטיין

בן חנה ויהושע, נכדו של ר' אלימלך ליכטנשטיין, שמת מות קדושים במאורעות חברון 1929. יעקב נולד ביום י"א באלול תרפ"ח (27.8.1928) בירושלים. עם סיום לימודיו בבית-הספר היסודי למד מסגרות בבית-הספר המקצועי "עמל", אך עוד לפני גמר לימודיו יצא להכשרה בדגניה כחבר קבוצת גורדוניה "מעפילים". מתקופה זו היו יקרים לו ביותר זיכרונותיו מימי עבודתו כמלח, כאשר עזר בהעלאת מעפילים. עם פרוץ מלחמת-העצמאות השתתף בליווי שיירות בין ירושלים לתל-אביב ובחוזרו יגע ממסעות וקרבות היה אומר: "אנו נמשיך וניסע ולא ניתן לשים מצור על ירושלים".

יעקב השתתף בשיירה לכפר עציון, תוך מלחמה מתמדת באויב, שהתקרב בלי הרף, גלים-גלים אל המגינים. בכאב רב תיאר במכתב למשפחתו את פרשת כניעתה של שיירה זו: "מה רב החרון שנאלצנו במחיר החיים להניח את הנשק ואת המשוריינים, שהיו כה מעטים ויקרים לנו - - -". בהמשך המלחמה השתתף בפעולות נגד כפרי האויב ליד הכביש לירושלים: צובה, קסטל, דיר-איוב, סריס ושער הגיא.

בפעולה האחרונה, ליד אוגוסטה-ויקטוריה, עמד להשתתף אחיו אלימלך, הצעיר ממנו, אולם יעקב הבכור דרש בתוקף כי ישלחו אותו במקום אחיו.

יעקב נהרג כאשר מרגמת ה"דודיקה", שהפעילה קבוצתו התפוצצה בידו.

נפל ביום כ"ה בניסן תש"ח (3.5.1948). ונקבר תחילה בסנהדריה. בזמן מלחמת העצמאות אחיו משה נפל בשבי הירדנים ואילו אלי ואבנר המשיכו להלחם.

ביום ב' בסיוון תשי"א (6.6.1951) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

[עריכה] אבנר ליכטנשטיין (אבנרי)

בן חנה ויהושע, נולד ביום י' בתמוז תרצ"ב (14.7.1932) בירושלים. כתום תקופת לימודיו בבית-הספר היסודי החל ללמוד את מקצוע המכונאות. היה חבר פעיל בתנועת "גורדוניה". התעניין במוסיקה ובעתיקות וגם ניסה ידו בציור. בפרוץ מלחמת-העצמאות, והוא רק בן 15, הצליח להתגייס לצבא, בו התנדב לשמש כחבלן. שירת בגדוד "בית חורון" והשתתף בפעולת "קדם" - הפריצה לעיר העתיקה, בקרב על הראדאר ובסביבת המסדרון לירושלים. ביום י"ב באב תש"ח (17.8.1948) נפל בפעולה לתפיסת שלוחת "ארמון הנציב" והוא רק בן 16. לאחר שסיים את תפקידו במקום עלה על גג הבית לשם תצפית, הבחין שחברו נפצע, ורץ להזעיק חובש. הוא עצמו עלה אחר-כך להגיש עזרה לחברו וגם ניסה להציל את המקלע שנעזב ובדרכו בחזרה נפגע, הובא לבית-חולים ושם מת כעבור 12 שעות. נקבר בשייח'-באדר א'. אחיו יעקב, הגדול ממנו, נפל אף הוא בקרבות מלחמת-העצמאות, שלושה חודשים לפני-כן ואילו אחיו משה נפל בשבי הירדנים.

[עריכה] אלי (אלימלך) אבנר ליכטנשטיין

בן יהושע וחנה. נולד ביום ט"ז באייר תרצ"א (3.5.1931) בירושלים. משפחת ליכטנשטיין שכלה שני בנים במלחמת הקוממיות, את אבנר ואת יעקב.

אלי למד בבית הספר היסודי "גאולה" שבעיר ואחרי שסיים את לימודיו היסודיים למד בבית הספר המקצועי "עמל". לאחר מכן למד בטכניון העברי בחיפה והמשיך במכון הטכנולוגי של אינדיאנה שבארצות הברית - והיה למהנדס מכונות. השתייך לתנועת "גורדוניה" ול"התנועה המאוחדת". לצה"ל גויס בפברואר 1948 והוא אז בן 19 וחצי, הועסק, כאיש הפלמ"ח, בלווי השיירות לבירה. בפעולה האחרונה של יעקב אחיו (ר' לעיל) עמד אלימלך, שהיה צעיר ממנו, להשתתף במערכה, אולם יעקב הבכור דרש בתוקף שישלחו אותו תחת אחיו הצעיר.

חשוב לציין כי אלימלך נקרא על שם סבו, אלימלך ליכטנשטיין, שנרצח בחברון במאורעות 1929 ושנקבר שם בקבר האחים - ורצה הגורל שאלימלך היה קצין מבצעים בגדוד שהיה מן הראשונים שנכנסו במלחמת ששת הימים לשחרר את חברון.

מאז מלחמת הקוממיות נטרה משפחת ליכטנשטיין שנאה לחברון, אך בבוא העת, במלחמת ששת הימים, עמד אלימלך הצעיר במבחן המוסרי הנעלה כאשר היה נתון בידו גורל חייהם של תושבי העיר בזמן הכיבוש. אהבת האדם וכבודו, ולו יהא זה גם אויב, היו יקרים בעיניו וכל מי שהכיר את אלימלך הצעיר יעיד על מעלותיו הרבות כאדם בעל מעוף וכשרון.

מעל לכל היתה בו נשמה האוהבת את האדם. יש לראות סמליות רבה שהוא, ודווקא הוא, היה היהודי הראשון שנכנס לחצר מערת המכפלה בחברון וגם לאחר מלחמת ששת הימים נשארה ידידות כנה ונאמנה בין אלימלך לבין מנהיגי העיר, כולל ראש העיר עלי ג'עברי, וגם יחסי כבוד הדדיים - עד ליומו האחרון.

אחרי מלחמת ששת הימים היה יוצא מדי פעם לשרות מילואים עד שביום ב' בתמוז תשכ"ח (28.6.1967) מצא את מותו בשעת מילוי תפקידו.

הניח אשה ושתי בנות קטנות (רינה ורחל). הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים.

[עריכה] דברי ניחומים

[עריכה] מפקדו, צבי עופר

במכתב התנחומים ששלח לאביו של אלי ב"שלושים" לנפלו, כך כתב:

"הספקתי להכיר את אלי תקופה קצרה שהחלה בימי הכוננות של ערב מלחמת ששת הימים. מיד בפגישתנו הראשונה נקשרה בינינו רעות והבנה. רמז דק הספיק כדי שנבין איש את רעהו. אלי היה קצין המיבצעים של הגדוד וככזה היה יד ימיני בכל הנוגע למשימות שהוטלו על גדודנו. הוא היה בעל מרץ בלתי נדלה, בעל יזמה ומעוף, ולא היתה בו הסבלנות לחכות לפירוטן של הוראות. הוא היה מקדים את כולנו בראיית הנולד ואם אנו טיכסנו עצה לפתרונן של בעיות הרי בפיו של אלי מצוי כבר הרעיון לפתרון. התכונה שהרשימה אותי יותר מכל היתה לאהבתו לכל. לבו היה רחב כדי לאהוב את כולם. אבל מעל לכל אהב את מולדתו למענה היה מוכן להקריב את כולו. מכאן נבעה אהבתו הגדולה לצה"ל, לגדוד ולתפקיד אותו מילא. אלי היה ער לכל בעיה שעלתה בגדוד וקנאי לשמו הטוב של הגדוד בכל הקשור בביצוע המשימות הצבאיות - טוהר המידות ונקיון הכפיים. אם קרה שמישהו פגע בשמנו הטוב הרי אלי היה זה שהיה נזעק לקראתו. זוכר אני כיצד התמלא שמחה כאשר עמדנו בשערי העיר חברון, עיר אבותיו: הנה הגיע הרגע לנקום את נקמת דם אבותינו. . . וכשזו נפלה בידינו התגברה אהבתו הגדולה לנברא בצלם אלוהים והזהיר את חבריו לנשק לא לגעת באיש חסר הגנה. זאת ועוד: כאשר נודע לאלי שילדה ערביה נפגעה מכדור תועה הסיעה לבית החולים, הביא לה ממתקים ונפרד ממנה בנשיקה. כזה היה אלי! לך אב יקר, אבד הבן השלישי במערכות ישראל. לנו אבד מפקד נערץ וחבר. אנו, חבריו לנשק, נמשיך בדרכנו אנו ונשמר על מורשתו של אלי. אנו דבקים באותם עקרונות בהם דגל ונגן על מדינתנו שאותה כה אהב". ולאשתו כתב בו ביום בין שאר הדברים: "יודע אני, תמר שאין מילות נחמה לאבדן בעל ורע טוב, אב מסור ורב כשרון. אך גם לנו כחיילים אין שום נחמה. בנפלו אבד לגדוד אחד מבחירי לוחמיו ומפקדיו. יחסרו לנו אהבתו ודאגתו לאין קץ, דבקותו הלוהטת בתפקידו ובמשימותיו, נאמנותו המופתית ומרצו העילאי, בהם חיזק ידיים רפות ונסך עוז ואומץ בלבבות בימים קשים. אנו, חבריו לנשק, נוצרים את זכרו היוקד בלבנו בדרכנו שלנו, ביום קיום משאלותיו של אלי, בדרך שמירת גבולות המדינה בחיי העם. . . " בספר "נזכור", שבהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים והסתדרות הסטודנטים שבה, בעריכת יהודה האזרחי, הובאו תולדות וקיצור תיאור הקרב האחרון שלו.

[עריכה] הנצחתם

[עריכה] רחוב לזכרם

בשכונת הר חומה בירושלים נקרא "רחוב ליכטנשטיין" לזכר השלושה