רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם הוא בנו של רבי צבי הירש הלברשטאם (ה'תרי"א – ה'תרע"ח) שהיה אב"ד רודניק, נין לרבי חיים הלברשטאם (בעל ה"דברי חיים") מצד אביו ובן נינתו של רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב (ה"בני יששכר"). עוד בילדותו נודע כעילוי ובגיל 13 נבחן על הש"ס כולו. כעבור חצי שנה התייתם מאביו. באותה שנה הוסמך להוראה בידי רבי מאיר אריק ואחרים^[1]. בבחרותו למד בעיקר אצל "הרב מדוקלא", הרב דוד צבי (טאבלי) זעהמאן מחבר הספרים "קב זהב" ו"מנחת סולת". רבו זה הסמיכו להוראה. בנוסף למד אצל רבי איציקל, ראש ישיבה בקליינווארדיין, אצל רבי משה צבי לנדא, ואצל רבי משה חיים סגל מחבר הספר לחם רב השלם. בהמשך נסע לפולין ללמוד אצל רבנים נוספים, בהם רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה, הגרי"ז סולובייצ'יק ועוד.

נסע לחצרותיהם של אדמו"רי בית צאנז, בפרט רבי חנה מקאלשיץ, רבי שלום אליעזר מרצפערט ורבי ישעיה מטשחיוב, וכן לחצרות אדמו"רים אחרים בפולין, גליציה והונגריה. שהה תקופה בחצרו של האדמו"ר מגור, רבי אברהם מרדכי, בעל "אמרי אמת".

האדמו"ר בצעירותו

התחתן עם קרובת משפחתו פסיה טייטלבוים, בתו של האדמו"ר מסיגט רבי חיים צבי טייטלבוים. ממנה נולדו לו אחד-עשר ילדים: חנניה יו"ט ליפא, חיים צבי, סימא ברכה, חנה, ברוך, רויזא בלומה, מאיר משולם, רחל פייגא, משה, אסתר ורייצא. בגיל 21 נתמנה לרב "הקהילה הספרדית" בקלויזנבורג ועמד שם בראשות הישיבה. קהילה זו הורכבה מחסידי העיר, בעיקר חסידי סיגט, שהתפלגו מהקהילה האורתודוקסית. מכיוון שעל פי החוק לא התאפשר לקיים שני קהילות זהות בעיר אחת, קראו לעצמם "הקהילה הספרדית", ע"ש נוסח ספרד בו התפללו.

בתקופת השואה

לאחר פלישת גרמניה להונגריה בכ"ד אדר ה'תש"ד גויס לשירות העבודה ושהה במחנה בפרוינבאך, בעוד אשתו וילדיו נותרו בגטו קלויזנבורג. הוא שהה שם בתנאים נוחים למדי והתאפשר לו לא לעבוד תמורת שוחד, אך באוקטובר הביאה הפיכת צלב החץ לגירושו עם משפחתו לאושוויץ. אשתו ואחד-עשר ילדיו נספו.

נודע בדביקותו באמונה ובקיום המצוות במהלך השואה.

בכל מהלך השואה נמנע מאכילת מאכלים לא כשרים, כפי שסיפר האדמו"ר בעצמו^[2], ולפי עדויות רבות מעדי ראייה^[3]. הרב מיכאל יונגרמן ששהה עימו במילדורף מספר, כי בצאת האדמו"ר לעבודה בשבת היה קושר מטפחתו לצוארו, בכדי להימנע מאיסור הוצאה^[4]. האדמו"ר סירב להתגלח בתער, ובשל כך ספג מכות והתעללויות רבות^[5].

מאושוויץ נשלח יחד עם קבוצת עובדי כפייה לפנות את הריסות גטו ורשה. האדמו"ר הסתיר ברשותו תפילין, ובכל יום לפני העבודה עמדו יהודים בתור בכדי להניחם^[6]. האדמו"ר ארגן לעיתים מניין תפילה באמצע העבודה, תוך סכנה ממשית^[7]. מספר ר' אברהם יהודה קיש, ששמע מפיו "דבר תורה" על הפסוק "זאת חוקת התורה" בעת רעווא דרעווין, פרשת חוקת תש"ד. דבר התורה התפרסם לאחר השואה^[8]. אהרן יהושע נוסנצוויג מעיד כיצד במהלך סלקציה, שמע את האדמו"ר עומד ומתפלל בלחש תפילת אבינו מלכינו, כאשר היהודים סביבו מצטרפים לתפילתו^[9].

בח' אב תש"ד, יצא בצעדת המוות מורשה לדכאו, כאשר קרוב ל-120 קילומטר עשו רגלית. מדכאו נלקח למילדורף, אגף ה"וואלד לאגער" מס' 6, שם שהה 8 חדשים. וכך מספר אדם חילוני ששהה במחנה:

"דמות מופלאה במילדורף היה האדמו"ר מקלויזנבורג… בשום פנים ואופן לא רצה לטעום מן המרק ולאכול את פרוסת הנקניק שחילקו… רבים במחנה התרעמו עליו בגלל סיגופיו, "פוילע שטיק" קראו להתנהגותו… אחרים אפי' חשדו בו שהוא משחק כזו מן הצגה… והיו גם בתוכנו אנשים שגידפו אותו, כעסו עליו, וניסו "לחנכו" ממש במכות… אבל אני ראיתי, ליתר דיוק הרגשתי, שהאדם הזה כוונתו רצינית ממש. איננו מחופש, איננו צבוע, אלא שבאמת הוא מוכן אף לגווע מרעב ולא להתגעל במאכלי טריפה"^[10].

האדמו"ר דאג אפי' ללחם משנה בשבת. הנוהל לחלוקת המזון מדי ערב היה חלוקת כיכר לחם לכל שישה אסירים. האדמו"ר היה מחפש חמישה מתנדבים, שמוכנים לרעוב החל מיום חמישי בכדי לבצוע בליל שבת על לחם משנה. אולם כשראה פעם על אחד המתנדבים סימני חולשה, זירז אותו לאכול מיד ולא לשמור לו לחם משנה^[11]. אהרן פירסט מספר כיצד באמצע הלילה העיר האדמו"ר אותו וכמה אסירים נוספים: "ראיתי עכשיו את הירח, בואו ונצא לקידוש לבנה". הם יצאו תוך סכנת חיים החוצה, וכשסיימו לא ויתר האדמו"ר על ריקוד "טובים מאורות"^[12].

דוד גרינצוויג ואהרן בארון מספרים על תפילת ראש השנה תש"ה במילדורף. התפילה אורגנה בשני הימים בצריף נטוש במחנה, כאשר האדמו"ר ניגש כחזן, ומשה אליעזר איינהורן ניצב בעמדת תצפית (ביום ב'). אחיו משה טוביה גרינצוויג ששהה בבלוק של האדמו"ר, מספר כי לאחמ"כ ערך האדמו"ר קידוש בהתרגשות על לחם^[13]. אהרן לידא מוסיף בעדותו, כי לבקשת האדמו"ר השיג תפוח עץ, בכדי שיוכל לברך שהחיינו. לאחמ"כ חילק האדמו"ר לחולים את התפוח בשלימותו^[14].

גם ביום הכיפורים התפלל האדמו"ר בציבור^[15]. לאחר התפילה התקבצו בצריפו של האדמו"ר קבוצת יהודים, והוא דרש לפניהם דברי תורה וחיזוק. מספר על כך יעקב אליעזר דירנפלד:

"הדרשה היתה כלילת חידוש ופלא… באוירת מילדורף אנשים איבדו מזמן את המחשבה והדעת, אם לא את שפיות הדעת… כל המחשבות חגו על ציר הכאבים והסבל, איך אפשר להקטין את עוצמת הכאבים או להשיג קצת אוכל… והנה לפתע שומעים את הרבי מדבר על עניינים רוחניים, על יהודי ואלוקיו, כי ביום הזה יכפר עליכם…"^[16].

ביום שמיני עצרת קיבל האדמו"ר עונש על אי התייצבות במסדר – 25 מלקות כפולות, משני אנשי אס אס, לאחריהם נלקח לצריף החולים. כאשר חזרו האסירים בסיום היום, ראו את האדמו"ר עורך הקפות סביב שרפרף, כשהוא מחזיק בידיו מספר דפי ספר משניות קרועים^[17].

לפני חג הפסח, בכדי שלא ייאלצו לאכול חמץ, החביאו האסירים במקומות מסתור תפוחי אדמה. אולם תפוחי האדמה נחשפו במהלך ביקורת יסודית שערכו אנשי האס אס. אך בי"ג ניסן, יום אחד בלבד לפני חג הפסח, נשלחה קבוצת אסירים לעבודה מחוץ למחנה – עזרה לאיכרי הסביבה בפתיחת מצבורי תפוחי אדמה. הודות לכך הצליחו להבריח תפוחי אדמה^[18]. גם למצות הצליחו לדאוג, כאשר מספר ימים לפני החג הפציצו בעלות הברית את תחנת הרכבת הסמוכה. קבוצה של 12 יהודים נשלחה לפינוי ההריסות, ואלו מצאו בין ההריסות מטען של חיטה אשר הוברח בחלקו לתוך המחנה. החיטים נטחנו ע"י אבנים קטנות, מערוך עץ הוברח ממטבח המחנה, ובאחד הלילות לאחר שהועמד שומר, נאפו המצות^[19]. תפילת יו"ט וליל הסדר נערכו בצריפו של הרב מאיר הרשקוביץ. ביום הראשון התפלל וערך את הסדר האדמו"ר מקלויזבורג, בעוד ביום השני היה זה האדמו"ר מוישאווא. השתתפו בסדר כ-15 אסירים, ביניהם הגה"ח רבי יהודה גוטליב אב"ד מישקולץ, והגה"ח רבי אהרן טייטלבוים אב"ד ניר-באטור^[20]. אברהם אידלס מספר כי יהודי הגיש לאדמו"ר תפוח אדמה אפוי, אך האדמו"ר סירב לאכלו כיוון שבושל בכלי שאינו מוגעל לפסח^[21]. יעקב קאהן שהיה בן 16, מספר כי הוא וחבירו החליטו שלא לאכול חמץ במהלך כל ימי הפסח. ביום האחרון הגיעו לאפיסת כוחות וכמעט שנשברו, אך האדמו"ר עודדם ואמר "מבטיחני לכם שלא תמותו"^[22].

בי"ז אייר תש"ה, תוך כדי הובלת יושבי המחנה ברכבת, שוחררו ע"י חיילי הצבא האמריקאי. יעקב יצחק ברמינקה שהה עם האדמו"ר באותו קרון בעת השחרור. הוא מספר, כי עוד בהיותו בקרון פנה האדמו"ר אל קצין אמריקאי שנכנס, ולאחר שהודה לו ביקש לדאוג לאוכל כשר^[23].

אחר השחרור

אחר השחרור שהה האדמו"ר במחנה העקורים פלדפינג שבגרמניה. האדמו"ר ארגן מעין חברה קדישא לקבורת הגוויות הרבות, ובראשה מינה את הגה"צ רבי יחזקאל רוטנר. בפלדפינג פתח בתנאים ארעיים מטבח כשר, אותו ניהלו ברוך גאנז ויחזקאל סאמט, ושסיפק אוכל כשר גם לבית החולים. כבר בשבת הראשונה לאחר השחרור ארגן האדמו"ר מניין תפילה, בין העוזרים לאדמו"ר נמנה רבי משה וייס אביו של הרב אשר וייס.

אביי ורבא גורשו מוורשה, והגיעו לפלדפינג עם היהודים"… כשנכנסנו לאולם הישיבה, עמדתי סמור למקומי תוהה ומשתומם; הנה, אותה ישיבה ממש, החיה בזכרוני מימי נעורי. הנה, לא נשתנה ולא כלום. יאמר לי אדם: כלום היתה מלחמת עולם? כלום היה גטו באמת? עומד אני ואיני יודע על מה לתמוה תחילה. האשתומם למראה אותם השולחנות הארוכים שבישיבה שלי לפנים, או עלי להשתומם למשמע אותו הניגון, המתנדנד, המתנענע, העולה ויורד? כלום נמצא אני בפרנוואלד, במחנה עקורים על אדמה ארורה, או בסלבודקה מאז?…

— הרב ד"ר יצחק לוין, "מארגען ז'ורנאל", ה' בטבת תש"ו (19.12.45). בתוך "בסתר רעם", פרבשטיין אסתר, ירושלים, תשס"ב, עמ' 528-527

האדמו"ר והקבוצה שהתקבצה סביבו, עברה למחנה הפליטים פורנוולד. החל בהקמת מוסדות תורה וחינוך בשם "שארית הפליטה" במחנות העקורים. ב-ה'תש"ו הגיע לארצות הברית לגייס כספים לעזרה לניצולי השואה והקים במקסיקו ובניו יורק מוסדות תורה שיועדו לניצולי השואה שהיגרו לארצות הברית. כך גם פתח בישראל תלמודי תורה בשם "שארית הפליטה" בצפת, באר שבע, כפר אז"ר וכפר הניצחון. הוא פתח ישיבה בויליאמסבורג ועמד בראשה, וכן ישיבה במונטריאול בראשה העמיד את הרב שמואל אונסדורפר, לימים מחותנו.

הקים משפחה חדשה עם חיה נחמה (נפטרה בי' בניסן תש"פ) , בתו של רבי שמואל דוד אונגר – אב"ד נייטרא, ונולדו להם שבעה ילדים.

עסק רבות בזיכרון השואה וקהילות אירופה שנחרבו. לאחר השואה הוא גילה יחס מתון כלפי מדינת ישראל, בשונה מהשקפת דודו רבי יואל טייטלבוים. על רקע זה נוצרו ביניהם חיכוכים.

ב-ה'תשט"ו ביקר לראשונה בארץ ישראל והחליט להקים את הקריה החסידית קריית צאנז בנתניה. ייסד את חסידות צאנז-קלויזנבורג, מוסדות חינוך וישיבה גדולה שעמד בראשותה, בשנת ה'תשל"ט ייסד את כוללי הש"ס ללימוד וידיעת כל הש"ס בלימוד ברמה גבוהה של 70 דף בחודש, כמו כן הקים את מפעל הש"ס. הוא ייסד גם את בית חולים לניאדו בנתניה בעקבות נדר שנדר בתקופת השואה, שאם יינצל מהתופת ינסה תמיד להציל יהודים^[24]. בית החולים משמש את תושבי נתניה והסביבה. בשנת תשכ"ג פתח ישיבה בנתניה לספרדים שנקראה ישיבת מהרש"ד והעמיד בראשותה את הרב יעקב בן שושן, שהתקיימה במשך 10 שנים.

בשנת תשל"ב חזר לארצות הברית והתגורר ביוניון סיטי.