ליל הבדולח (בגרמנית: Kristallnacht, נהגה קריסטלנאכט) הוא הכינוי ללילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938 (ט"ז בחשוון תרצ"ט), שבו נערך בכל רחבי הרייך השלישי (גרמניה ואוסטריה) פוגרום ביהודים. האירוע כונה כך בשל רסיסי הזכוכית הרבים שהצטברו על הארץ כתוצאה מניפוץ הזגוגיות של בתי מגורים, מוסדות ציבור ובתי עסק רבים של יהודים תושבי גרמניה.
התקופה שלפני ליל הבדולח התאפיינה בחוסר שביעות רצון בקרב ההנהגה הנאצית הבכירה מהקצב האיטי שבו התנהלה ההגירה היהודית מגרמניה, ותהליך דחיקת היהודים החוצה מהחיים הכלכליים. מכאן נבע הרצון בהסלמת המדיניות האנטי-יהודית ברייך.
ב-7 בנובמבר 1938 ירה הרשל גרינשפן, צעיר יהודי גרמני בן 17 שנמלט לפריז, בארנסט פום ראט, המזכיר השלישי בשגרירות הגרמנית שם, ופצעו. מניעו של גרינשפן, שמטרתו המקורית הייתה לפגוע בשגריר ובטעות פגע במזכירו של השגריר, היה מכתב שקיבל ממשפחתו, שבו נאמר לו שמשפחתו הוגלתה לפולין, במסגרת גירוש זבונשין, יחד עם למעלה מ-12,000 מיהודי גרמניה שמוצאם פולני. המכתב לגרינשפן תיאר את כל המאורעות הקשים שקרו לבני משפחתו במהלך הגליה זו, שהייתה הראשונה בסדרה של פעולות להגליית יהודים מגרמניה.
נסיון ההתנקשות (בשלב זה) עורר זעם בחוגים נאציים. למחרתו, ב-8 בנובמבר, עיתוני המפלגה, (תחת הכוונתו של שר התעמולה יוזף גבלס), תקפו באכזריות את היהודים על המעשה. באותו לילה היו מספר התארגנויות מקומיות של כנופיות פורעים נאצים אשר שרפו בתי כנסת ופגעו ביהודים וברכושם.
למחרת מת פום ראט מפצעיו, ובכך למעשה נשלמה האמתלה הדרושה וניתן האות לפוגרום.
על פי פרופ' מאיר שורץ, מספר דברים מעידים שהפוגרום תוכנן מראש: עדויות כי שוטרים הזהירו את חבריהם היהודים מראש עוד לפני ההתנקשות, מהתרחשות פוגרום, כמו גם דפוס פעולה דומה בכל המקומות שכלל אספה מקומית של כל חברי המפלגה הנאצית ולאחר דברי הסתה מהמפקד המקומי, צעידה משותפת לכיוון בתי עסק ובתים בבעלות יהודית לביצוע הפוגרום, וכן התזמון "המקרי" של הפוגרום ליום השנה לפוטש במרתף הבירה.
בנאום לציון ניסיון הפוטש ב-1923, נמנע היטלר מכל אזכור של המאורע בפריז וב-9 בנובמבר לא כתב גבלס אפילו מילה אחת ביומנו על ההתנקשות בפריס יום קודם לכן, למרות שמאוחר בערב נועד עם היטלר. ההיסטוריון שאול פרידלנדר טוען כי שתיקתם יוצאת הדופן הפומבית והפרטית של היטלר וגבלס לגבי אירועי ה-7 וה-8 בנובמבר הייתה אות ברור לתוכניות ל"התפרצות ספונטנית של זעם עממי", שנועדה להתרחש ללא כל סימן למעורבות מצד היטלר. לאחר שנודע על מותו של ראט, אמר גבלס בנאומו באותו ערב: "הפיהרר החליט שהמפלגה אינה צריכה להכין או לארגן הפגנות שכאלה, אבל אם הן פורצות מאליהן, לא צריך להפריע להן".[1]
אירועי הלילה
ליל הבדולח התרחש ביום השנה הכפול לפוטש במרתף הבירה (1923) ומהפכת נובמבר (1918), יום חשוב בלוח השנה הנאצי. בכל רחבי הרייך נקבצו חברי המפלגה כדי לציינו. היטלר ובכירי המפלגה הגיעו למינכן, עיר המוצא של התנועה הנאצית והתכנסו בבניין העירייה הישן.
לאחר שנועץ עם היטלר בארבע עיניים, החל גבלס לארגן את פעילי המפלגה והאס אס לערוך פוגרום יזום ומתואם היטב ביהודים, קודם במינכן ולאחר מכן בברלין ובכל רחבי הרייך. הפוגרום תואר רשמית כהתפרצות ספונטנית של הגרמנים, אך למעשה היה מתוכנן מלמעלה, כפי שמעידה פקודתו של היידריך לאס אס שניתנה באחת אחר חצות. במקומות רבים יצאו הפורעים לדרכם היישר מהמסיבות וההתכנסויות האמורות. רבים מהם אף היו שתויים.
ב-10 בנובמבר כתב גבלס ביומנו על שיחתו עם היטלר ערב קודם לכן: "הוא [היטלר] מחליט: יש להתיר להפגנות להימשך. המשטרה צריכה לסגת. יטעמו היהודים פעם אחת את טעמו של זעם עממי. הצדק איתו. מיד נתתי את ההוראות הנחוצות למשטרה ולמפלגה…עכשיו העם יפעל".[2]
התקופה שלאחר ליל הבדולח ותוצאותיו
הימים הבאים הביאו עימם גינויים חריפים של הפרעות מכל רחבי העולם. בגרמניה, לעומת זאת, עמדו ימים אלה בסימן של האשמת הקורבנות היהודיים באחריות לפשע שבוצע נגדם ונקיטת שורה של צעדי עונשין כנגד יהודי גרמניה.
ב-12 בנובמבר סיכם גבלס את האירועים בעיתון ה"פולקישר ביאובכטר": "היהודי גרינשפן היה נציג היהדות. הגרמני פום ראט היה נציג העם הגרמני. בפריס ירתה אפוא היהדות בעם הגרמני. ממשלת גרמניה תגיב בדרך חוקית אבל בחומרה".[6] על פי יומנו של גבלס, כבר ב-10 בנובמבר החליט היטלר על הפקודות שייתן גרינג יומיים לאחר מכן: "הפיהרר מבקש לנקוט אמצעים חריפים ביותר נגד היהודים. הם עצמם צריכים לתקן את עסקיהם. חברות הביטוח לא ישלמו להם כלום".[3]
ב-12 בנובמבר ישב הרמן גרינג בראש ישיבה שנועדה, בהוראתו של היטלר, לדון בפתרון מתואם ל-'שאלה היהודית'. בישיבה במטה של גרינג, בה השתתפו בכירי השלטון הנאצי ובהם הימלר, יוזף גבלס, והיידריך, התחולל ויכוח סוער כשהתחוור גובה הנזקים שנגרמו בליל הבדולח. נציג חברות הביטוח הגרמניות זומן לישיבה. זגוגיות החלונות בלבד בחנויות היהודים בוטחו ב-6 מיליון דולרים, מה שגרם לגרינג להעיר להיידריך: "חבל שלא הרגת מאתיים יהודים במקום להרוס כל־כך הרבה רכוש". גרינג הוציא את הפקודות החשאיות שנתן היטלר יומיים קודם לכן: היהודים יישאו בכל ההוצאות של תיקון העסקים שלהם; הרייך יחרים את כל התשלומים שיתקבלו מחברות הביטוח הגרמניות; ותשלום כופר לרייך הגרמני יוטל על כל היהודים נתיני גרמניה בסך 1,000,000,000 רייכסמארק.[7]
נזקי הרכוש נאמדו במאות מיליוני מארקים. בישיבה זו הוחלט על מספר רב של צעדים שינקטו כנגד היהודים. הוצא צו שאסר על היהודים את ההשתתפות בכלכלה החל מ-1 בינואר 1939. היהודים היו צריכים למכור את עסקיהם, אדמותיהם, מלאי סחורותיהם, תכשיטיהם ויצירות אמנות שבבעלותם. שורת צווים קבעה איסורים ומגבלות על יכולת התנועה של יהודים: איסור כניסה למקומות ציבוריים, איסור נסיעה ברכבות ועוד. הוצאו צווים שסגרו לחלוטין את בתי הספר היהודיים. נאסרה הכניסה למוסדות תרבות ונאסר על קיומה של עיתונות יהודית בגרמניה. ב-15 בנובמבר סולקו מבתי הספר הגרמניים כל הילדים היהודים שעדיין למדו בהם. ב-19 בנובמבר הוצאו היהודים ממערכת הסעד הכללית. ב-3 בדצמבר נשללו מן היהודים רישיונות הנהיגה שלהם.[8] כל הצווים עליהם הוחלט בישיבה הוצאו לפועל במהלך החודשים דצמבר 1938, והחריפו מאד את תנאי המחיה של יהודי גרמניה.
במכתב סודי מ-19 בנובמבר 1938 לתובע הכללי של המבורג, קבע משרד המשפטים שהרס בתי הכנסת, בתי הקברות, חנויות ובתי היהודים, אם לא נעשה למטרות ביזה, אין לתבוע את מבצעיו לדין. רצח יהודים והסבת נזק גופני חמור ייתבעו לדין "רק אם נעשו מסיבות אנוכיות".[9]
הכנסיות לא הוציאו שום ביקורת פומבית על הפוגרום וגם מן האוניברסיטאות לא באה שום ביקורת גלויה או אפילו מחאה עקיפה.[10]
ליל הבדולח סימן עליית מדרגה בפעילות האנטישמית של המדינה הנאצית. מהתנכלויות, אלימות מילולית ודחיקה הדרגתית של יהודי גרמניה החוצה – לפוגרום, אלימות פיזית ורצח בהיקף כלל ארצי. המטרות שעמדו לנגד עיני הנאצים הושגו במידה רבה: ההגירה היהודית מגרמניה הואצה וכ-80,000 יהודים עזבו את שטח הרייך בתקופה שבין סוף 1938 לפריצת מלחמת העולם השנייה. תחת הנהגתו של גרינג, גם ה-'אריזציה' – סילוקם של היהודים מהכלכלה הגרמנית, התנהלה ביתר שאת לאחר ליל הבדולח, כענישה קולקטיבית על הנזק שגרמו היהודים כביכול. עם מנוסתם של היהודים מאדמת הרייך, נגזל רכושם על ידי הנאצים.
ליל הבדולח הביא ממשלות בעולם לפעול ביתר שאת למענם של היהודים בגרמניה הנאצית. בעקבות ליל הבדולח והזעזוע שעורר בדעת הקהל החליטה ממשלת בריטניה לאפשר לילדים יהודים משטחי גרמניה הנאצית לעבור לבריטניה. העברתם של 10,000 ילדים יהודים אלה לבריטניה שהחלה בדצמבר 1938 כונתה קינדרטרנספורט. הנשיא האמריקני פרנקלין דלנו רוזוולט הורה בצו נשיאותי לאפשר לאלפי מבקרים מגרמניה להוסיף לשהות בארצות הברית יותר מן התקופה שאושרה להם בוויזה. ממשלת צרפת התירה כניסה ל־200 ילדים פליטים בחודש. גם הולנד ושווייץ הסכימו לקבל ילדים יהודים פליטים.
על אף התגובות הנזעמות ברחבי העולם, והחלטתן של מספר מדינות לנתק את קשרי הדיפלומטיה עם גרמניה, לא נרתעו הגרמנים מהמשך המדיניות הגזענית כלפי היהודים. לא רק בתחום הפנימי אלא גם מדיניות החוץ של גרמניה הנאצית הפכה להיות תוקפנית יותר. בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין. בכך נסללה הדרך למלחמת העולם השנייה ולהשמדת יהודי אירופה בשואה.
אומדן הנזקים שנגרמו בנפש וברכוש
ממדי ההרס וההרג המקובלים בספרי ההיסטוריה לקוחים מהנתונים שמסר היידריך ב-11 בנובמבר, כיום לאחר תום האירועים, ולפיהם נהרגו 36 יהודים, נהרסו 815 חנויות ונשרפו 267 בתי כנסת. דו"ח נאצי אחר מונה 91 הרוגים וכיום זוהי הסברה המקובלת.
המספרים האמיתיים הם בוודאי גבוהים בהרבה. לפי ההיסטוריון איאן קרשו.[11] עמד מספר החנויות שנהרסו על 8,000. פרופ' מאיר שוורץ מעמותת "בית אשכנז" העוסקת בתיעוד בתי הכנסת שנהרסו, מונה 1,406 בתי כנסת שנשרפו או נהרסו כליל. כמו כן הוא מעמיד את מספר היהודים שנהרגו בליל הפרעות על 400 ולאחר הכללת אלו שהתאבדו בימים שלאחר מכן כתוצאה מהן או נרצחו בשלושת מחנות הריכוז אליהם נשלחו (דכאו, בוכנוואלד וזקסנהאוזן) מגיע האומדן ל-1,300 עד 1,500 אבדות בנפש. על פי הערכות מוזיאון השואה האמריקאי – 2,000 עד 2,500.[12]
הכינוי "ליל הבדולח
הכינוי "ליל הבדולח", או "ליל הבדולח של הרייך" (Reichskristallnacht), הוא בבחינת לשון נקייה ונטבע על ידי הנאצים במטרה הכפולה, להמעיט בנזקי הפוגרום (זכוכיות מנופצות ותו לא) ולשוות לו גוון חיובי הנלווה לנצנוץ האור בשברי הזכוכית.
על פי פרופ' מאיר שורץ, בניגוד לדעה הרווחת, לא היה זה כינוי רשמי של המשטר הנאצי, שכן המשטר השתמש במונחים מגוונים אחרים, כמו "מבצע היהודים" (Judenaktion), "מבצע נובמבר" (Novemberaktion), "מבצע נקמה" (Vergeltungsaktion), "מבצע מיוחד" (Sonderaktion) ו- "מפגן נקמה" (Protest-Kundgebungen). המונח "ליל הבדולח" היה יצירה של ההמונים, ונראה שנוצר על ידי תושבי ברלין בהשראת החלונות המנופצים, ובשל רסיסי הזכוכית הרבים שכיסו את הרחובות.[13]
חוקרים כפרופ' מאיר שוורץ סבורים על כן כי השימוש במונח "ליל הבדולח" אינו ראוי. ואכן, לפחות במקורות גרמניים רשמיים כיום הוא מכונה "ליל הפוגרום" או "פוגרום נובמבר", ונחשב ליום זיכרון.
